שורה תחתונה: על העיצוב הנהדר אין צורך להרחיב, אבל כדאי שתדעו שהמראה תואם את היכולות, קצת שטח, הרבה כביש – מספק ומהנה בשניהם.

פעם, מזמן, כשאופנועים מתוצרת האי הבריטי שלטו ברחובות העולם, ועוד לפני שמהנדסי ימאהה שחררו את ה־XT500 ואלו של הונדה את ה־CR250 אלסינור – נאלצו הפרחחים שרצו לרדת קצת מהאספלט ולתת דוך קטן בקצה החורשה או בין כרי הדשא שבאזורים הפתוחים, לייצר לעצמם מתוך האופנועים הכבדים והמגושמים את מה שאפשר; קיצצו כנפיים מגודלות, הוסיפו ספייסרים למתלים, הרימו אגזוזים וחרצו צמיגים לטובת פינוי ואחיזה משופרים. זה קרה באנגליה, ברחבי אירופה, בארה"ב ובתפוצות, לתוצאה הם קראו סקרמבלר, כי האופנועים המאולתרים הללו באמת היו פאזל להרכבה ונראו כשעטנז מוזר, בעיקר מול אופנת הקפה-רייסר'ס שהתנהלה במקביל ובה היו כללים דומים לגבי קיצוץ והתאמה לייעוד החדש אבל עם תוצאות נעימות יותר לעין… אח"כ באו שנות ה־70 וה־80 ועולם האופנוענות שכח את היציאה המוזרה הזו, מי שרצה לרכב חזק בשטח קנה אנדורו או מוטוקרוס וכל יתר חובבי הטבע נהנו מקשת רחבה של דו-שימושיים – מכל היצרנים ועם מרווח גחון, צמיגים ומבנה מותאמים מראש למשימות בשטח ועל האספלט.

לקריאת הכתבה